הבלתי נראים: קבוצת תמיכה לנפגעי הורות נרקיסיסטית (בפייסבוק)

המאמר מתאר דיון מונחה של נפגעי הורות עם דפוסים נרקיסיסטיים שהיו בטיפול אישי למשכי זמן שונים. השיתוף ההדדי אפשר למשתתפים לספר על התנסותם האישית ביחסים עם ההורים, להגיע לתובנות, להתבונן במהלך התפתחותם ובדרכים בהן התמודדו עם הלחץ הנפשי שהיו נתונים בו, שרדו והחלו כך או אחרת חיים עצמאיים משלהם.

הכרת תודה לחברי הקבוצה שנענו לאתגר, שיתפו ברצון ובפתיחות ואפשרו בכך את כתיבת המאמר לטובת קוראים שנמצאים במצב דומה ויוכלו להזדהות ולהיעזר בנאמר.

אם מישהו מהקוראים ירגיש נפגע מהתכנים המוצגים כאן – חשוב שידע שאין כאן "כוונה" כלשהי מעבר להבנה וההרגשה שהחומרים המובאים כאן הם אמתיים והם חייבים להגיע לידיעת הציבור הרחב מאחר שרבים סובלים מיחסים נרקיסיסטיים ואין מי יקשיב להם ויכיר בבעיה. בית המשפט לדיני משפחה בארץ, בהשוואה למצב בארה"ב, אינו מכיר בבעיה ולכן רבים סובלים וחווים חוסר אונים בגלל חוסר מודעות וחוסר הכרה בהפרעה ונזקיה.

...

המאמר מציג דיווח על תהליך טיפולי, קצר מועד, שנמשך כ 10 שבועות, ב 2016, של משתתפים שהיו אצלי בטיפול פרטני על רקע פגיעה מהורים עם דפוסים נרקיסיסטיים. הרציונל למסגרת טיפולית כזאת היה לאפשר למשתתפים לקבל תמיכה מאחרים ולהעניק הבנה לאחרים שסובלים ממצוקות דומות, ובכך לקבל עידוד לתהליך ההחלמה שכל אחד עובר באופן אישי. זהו המובן של קבוצת תמיכה, כפי שנעשה נפוץ בתחומי מצוקה שונים, במפגש ישיר או בפורום סגור באינטרנט. הצעתי במפגש הפרטני את ההשתתפות בקבוצה, וששה, מתוך המטופלים המתאימים, נענו להצעה להשתתף.. המפגשים התנהלו בקבוצה סגורה בפייסבוק, וכוונו למועד מסוים, ובעיקרון היו מפגשים טיפוליים לכל דבר, בהם המטפל מחויב לכללי האתיקה, בדומה למפגש טיפולי פנים אל פנים (ראה דיון אצל עומר, 2014). מאחר שכל המשתתפים היו אצלי בטיפול בזמן התנהלות הקבוצה, הייתה ביננו הכרות אישית ונעשה תיאום ציפיות. ההשתתפות בקבוצה הייתה תוספת לטיפול הפרטני, ולא הייתה כרוכה בתשלום. כללי ההשתתפות בקבוצה מתוארים בהמשך בפרק על התהליך בקבוצה.

אתאר תחילה התופעה של נפגעי הורות נרקיסיסטית בהסתמך על מאמרים אחדים שכתבתי ומקורות נוספים בנושא. בהמשך אציג דיווח מפורט של דברי המשתתפים שמציגים את עצמם אחד אחד, כל אחד בדרכו ובזמן המתאים לו. התהליך היה מונחה על ידי, כשמוצג למשתתפים בכל זמן היבט אחר ביחסים עם הורים נרקיסיסטיים. באופן הזה הדיון היה ממוקד יחסית ואפשר דיאלוג בין המשתתפים. לבסוף אציג סיכום עיקרי דברים אודות הנושאים העיקריים שעלו במהלך פעילות הקבוצה.

א. נפגעי הורות נרקיסיסטית - תיאור התופעה.
נפגעי הורות נרקיסיסטית קבלו במאמר זה את הכינוי "בלתי נראים", או שקופים כפי שנהוג לכנות בני אדם שמתעלמים מקיומם ונוכחותם, ולא רואים את מי שהם. ביחסים בין הורה נרקיסיסט וילדיו אין דיאלוג אמתי ואין הדדיות, והילדים מרגישים מוזנחים, בודדים, או אינם קיימים כישות נפרדת, עבור ההורה שמפעיל עליהם לחץ בלתי פוסק להיות ולפעול כפי שהוא רוצה. הם חשים כמריונטה שמוזנת ב"הוראת הפעלה" ונמצאים בדיסוננס מול מסרים סותרים, בהם הרטוריקה של ההורה הנרקיסיסט נשמעת חיובית, לעומת השליטה וההתעללות הסמויים והכפייה שהוא מפעיל על חייהם הרגשיים ועל התנהגותם. מה שמחמיר ומעצים את ההתעללות ההורית הוא שדפוס ההתנהגות של הנרקיסיסט הוא נסתר מן העין ומוכחש על ידי הנרקיסיסט שמדבר, מופיע ומתנהג כדמות נורמטיבית אידיאלית שהסובבים יכולים להתרשם ממנה באופן חיובי.

הנפגעים נוטים לרוב להפנים את המסרים השלילים לגבי זהותם ואישיותם ומסוכסכים בתוכם עם הדמות המופנמת של ההורה שנוכח בחייהם כרוח רפאים, ומוטרדים בשאלה מי לא בסדר, הם או ההורה או אחרים בכלל, והם נותרים עם חוסר בטחון לגבי מי שהם ולגבי הרשות שלהם לחיות ולהרגיש טוב. כפי ששנון תומס (Tomas ,2016) מציינת, כל האנשים שעברו התעללות נסתרת מאשימים את עצמם בצורה כלשהי, כי הם מאמינים שלולא היה בהם משהו פגום, הם לא היו מקבלים יחס כזה ממי שאמור לדאוג להם ולאהוב אותם.

לילד במשפחה נרקיסיסטית אין רשות וחופש לגלות את עצמו. זהו כנראה הפצע הכואב ביותר שאני רואה שוב ושוב. הורים נרקיסיסטיים לא מסכימים לעולם לשחרר את הבן או הבת שלהם. אני קורא לזה "לידה חלקית" (incomplete birth), כדי לציין שהאם רוצה, כביכול, להחזיר לרחמה את הילד שלה. למי שגדל ככה, לוקח שנים "לגלות" שאין ממי לצפות שייתן וישחרר, ובילדות המוקדמת הילד לרוב אינו מודע למשמעויות של יחסים מסוג זה. הילד או הילדה צריכים "להוליד" את עצמם, ולהיגמל מההרגל וההתניה של ריצוי והיות "הד" לאחרים.

ההנחיה בשיח הקבוצתי המוצג להלן, האירה היבטים שונים של הפגיעה הנפשית, אותם תיארתי במישור ההתנהגותי והתאורטי במאמרים שלי (2008, 2016א, 2016ב, 2017). כוחה של קבוצת התמיכה הוא בידיעה ש"אני לא לבד" בסיפור, הרגשה מעודדת ומנחמת שתורמת לביטחון וללגיטימציה להרגיש ולהתבטא, ומסייעת בכך לבניה מחדש של נפש פצועה.

כמה מהביטויים הקשים של משתתפים בקבוצה מדגישים את עומק המצוקה: "המסגרת המשפחתית היא לא שלך (לא קיימת עבורך) ואיננה תורמת לצמיחה אישית", או "להיות ילד להורה נרקיסיסט זה יותר גרוע מלהיות זונה בשבי של סרסור", או התבטאות חוזרת האומרת שלא משנה מה, אתה תמיד "לא בסדר". ילדים במשפחה כזו, מתחילים להבין, באופן מודע, שמשהו לא בסדר ביחס של ההורים כלפיהם בתחילת חייהם הבוגרים, והצפייה והאשליה שאם ההורים רק יבינו – יהיה טוב, נחלשת אבל לא נעלמת.

ההורה הנרקיסיסט מופיע כמגונן ונותן חסות, אם וכאשר עושים את רצונו. הוא מופיע חיובי ורוצה את טובתך, אבל עסוק בשליטה, ובלבד שתישאר תלוי בו ושלא תתרחק או תיטוש אותו. עבור הילדים, הדילמה היא בין להיכנע או להתמרד, ולכל בחירה יש מחיר. "והכי עצוב", אומר אחד המשתתפים, "זה שכל מה שאנחנו מדברים עליו נשמע כמו איזה תוכנית מפלצתית וסדורה, אך למעשה זה לא ככה; כל ההשפלה נעשית בהיסח הדעת ובאוטומט. כשמנסים לאמת את הדבר, ומכיוון שהוא איננו מכיר בקיומם של אחרים ואינו מכיר בהיתכנותם של מערכות יחסים סימטריות (הדדיות) אין ולא תהיה לו יכולת להיטיב עם אף אחד אף פעם " .

המפגע הנרקיסיסטי הוא נפוץ הרבה יותר ממה שמעלים על הדעת, וכאמור הוא אינו מזוהה מאחר שהוא מוכחש על ידי הפוגע ובעקיפין גם על ידי הסובבים שאינם יכולים להבחין שמאחורי התדמית והמופע הנורמטיבי של הנרקיסיסט פועלים "זרמים נרקיסיסטיים" פוגעניים - שהם ריכוז-יתר בעצמי וראית האחר דרך הצרכים, השקפת העולם והערכים שלי- שמפרים בכל דרך את עיקרון ההדדיות ביחסים בין בני אדם. מבחינה זו אפשר לראות בהפרעה הנרקיסיסטית פסיכופתולוגיה של יחסים בין אישיים. סימינגטון, Symington,1993)) מזמין כל אחד מאתנו, כולל מטפלים, להתבונן ולבחון את המרכיב הנרקיסיסטי החי בתוכו שמחולל שיבושים ביחסי הדדיות ודיאלוג עם אחרים בחייו.

חשוב לציין, שכשמדובר בנרקיסיזם אין מדובר בתופעה שהיא מקשה אחת, כפי שהסברתי במאמר קודם (א2016); הילד נעשה בלתי נראה עקב מה שכיניתי "עיוותים נרקיסיסטיים" שפוגעים בראיה ובהבנה של צרכי הילד, על רקע אידיאולוגיה וכוונות טובות, הגנת-יתר או מושקעות נרקיסיסטית מופרזת, דפוס תרבותי (דתי, מסורתי, אתני) המופעל בנוקשות עד כדי כפיה, ביחסים עם הילד, או חוסר בשלות ומודעות של ההורה ליחסי הורה-ילד. במצבים אלה ההורות והחינוך מרוכזים מדי בעצמם ו"בקולות הפנימיים" שלהם, כדברי ל. בקבוצה, או במה שהם רוצים וצריכים מהילד. כך נוצר סוג של עיוורון לצרכיו האמתיים ולאישיותו הייחודית של הילד וליחסי הדדיות עמו. בקצה היותר פתולוגי אנו מוצאים התעמרות והתעללות נפשית שנובעים מהפרעה נפשית במידות חומרה שונות, בספקטרום הנרקיסיסטי (;Fromm,1964 ;Symington,1993 Kerenberg,1994).

ב. מהלך הדיון בקבוצה כפי שהתנהל הלכה למעשה.

להיות "בלתי נראה" – הגדרה: להיות בלתי נראה משמעותו, שאתה חש שהקרובים אליך לא באמת רואים את מי שאתה. את מה שאתה מרגיש, צריך ומעדיף. אתה מרגיש שהם אינם קשובים לך.

אבל בדיוק אלה הדברים שאנו מחשיבים יותר מכל בקרבה האינטימית לאחרים.

העובדה שיש לך הישג זה או אחר נהיית חסרת חשיבות כשאתה מרגיש בלתי מובן על-ידי הזולת הקרוב ביותר שלך.

משאלת הלב היא שיכירו בנו כמו שאנחנו, בעלי רצון משלנו , ולא כאובייקט לסיפוק צרכיהם של אחרים.

החוויה שאת או אתה מרגישים בלתי נראים מאפיינת יחסים עם אישיות נרקיסיסטית (הורה/ בן זוג(, המאופיינת בריכוז-יתר של אדם בעצמו ובצרכיו ביחסים עם זולתו, באופן שפוגע בדיאלוג ובעיקרון ההדדיות ביחסים עמו.

...

כללים להשתתפות בקבוצה: כל משתתף מוזמן להציג את הקושי שלו: איך החוויה להיות בלתי נראה או "שקוף" מתבטאת עכשיו בחייו?

בתגובה לאחרים אין להעביר בקורת ושיפוט בשום צורה. אפשר להגיב בהבנה ובאמפתיה כשמשהו נוגע בך ואתה חש הזדהות..

בדרך כלל לקראת כל "מפגש", שהתקיים לרוב במועד מסוים, הצגתי נושא, בצורה של פוסט.

מבוא. הבלתי נראה חי ביחסים בהם יש רק צד אחד ואין בהם הדדיות. הדיבור הוא חד סטרי ו"השיחה" היא דו-שיח של חרשים. לוקח הרבה שנים עד שמגלים זאת, עד שמבינים שאין באמת תקשורת, שאתה חי במציאות מדומה, שאתה מריונטה, שאתה לבד.

שם הקבוצה "הבלתי נראים" הוא מטפורה הלקוחה מספר בשם זה של הסופר הנורווגי רוי יקובסן (2005). מדובר שם על משפחה שחיה באי נידח, כך שבני המשפחה הם בחזקת "בלתי נראים" על ידי הסביבה שמחוץ למשפחה. אחת מגיבורות הסיפור, אינגריד, מנהלת משק אוטרקי ונלחמת דרך קבע באיתני הטבע – רוחות, כפור וחיות פרא שגובות קרבנות.

המשתתפים בקבוצה יכולים לבחון אם ואיך הם מזדהים עם המלחמה שלה.

...
מנשה: ברוכים הבאים לקבוצה!

אתם מוזמנים לכתוב פוסט-שיתוף להכרות, כמה מילים עליך או עליך, ומה מחבר אותך לקבוצה ולנושא "הבלתי נראים".

ל. שלום אני ל. בת זוג של אדם נפלא ומקסים אך "בלתי נראה" בעיני אמו (חמתי, ישמרנו האל). מתמודדים כבר הרבה שנים עם השפעות שונות של המצב על הזוגיות ובעזרת מנשה יש שיפור ניכר!!

מנשה: שלום ל. אנחנו ממשיכים את הדיבור מהפגישות. את כנראה מכירה את הנושא לעומק...אולי את או מ. תביאו דוגמה מהיחסים, משהו שקורה..

מ. היי לכולם, אני מ. ל, בת זוגי, תיארה במספר מילים את הרקע שהביא אותנו למנשה ואל הקבוצה. אני קצת ארחיב.

אני מגיע מרקע של משפחה בה הייתי "בלתי נראה". בהקשר שלי, זה בעיקר נבע מהשפעה של האימא, שהיום אני יכול בבירור להגדיר אותה כאישיות נרקיסיסטית. קצת מאתגר להביא תיאור ממצה של אופי החיים בצל השפעה כזו, אבל בכלליות ניתן לומר שמדובר בחיים תחת ניסיונות חוזרים של השלטת אג'נדה או התעקשות להטמיע אמונות שאמי משוכנעת (בעבר וגם בהווה) שהם "סוד הקסם" לחיים מושלמים.

לא פשוט לחיות חיים עצמאיים כשהצל הזה תמיד מלווה אותך. זה מערער את האמונה בשיפוט האישי שלך, זה מעלה פקפוק כשאתה מתכוון לבצע משהו שאולי לא עולה בקנה אחד עם אותה אג'נדה או מהווה "עצמאות", וכמובן זה משפיע גם על האינטראקציה הזוגית, שהרי זו העצמאות האמתית, לא?

הדבר עדיין מרחף לו אי שם מעל היחסים והתקשורת עם ההורים (במיוחד עם אמי) וצץ במצבים בהם למשל המשפחה "מצפה" שאגיע לארוחה משפחתית / אירוע / סידור כלשהו וכו'. בעזרת מנשה, בת זוגי והרבה עבודה אישית אני מאמין שהצלחתי קצת להתקדם ביכולת "לתפוס מקום", להתחבר לרצון האישי האמיתי ולפעול ממנו, למרות כל תחושות הלוואי (ורגשות אשמה בראשן) שעשויות לעלות.

לא פשוט לחלוק את כל זה ולהעביר את המסר בצורה מספיק ברורה - אבל מקווה שהצלחתי. .

א. שלום, נעים מאוד אני א. ״בלתי נראית״ בעיניי המשפחה הקרובה. כמובן שהבנתי את זה בדיעבד ובעזרתו של מנשה, לאחר הרבה מאוד שנים בהם מילאתי את התפקיד שייעדו לי בהצלחה רבה.

זה השפיע עליי בכל כך הרבה מובנים וכמובן גם בזוגיות, כאשר לא הצלחתי אף פעם לייצר זוגיות ״נורמלית״ בה רואים אותי ולא איזו דמות שחשבתי שרוצים לראות.

מנשה: א...איך מתבטאת , בעבר ובהווה, האי-נראות שלך ע"י המשפחה? אולי תוכלי להביא דוגמה.

א. אני מניחה שבעיקר זה מתבטא בלכפות את האג'נדות שלהם, את דרך החיים שלהם, את ההשקפות הפוליטיות שלהם. מבחינתם מה שהם אומרים זה נכון ולא משנה מה. לדעתם, הדרך שהם עברו בחיים זו הדרך שנכונה גם בעבורי ולא משנה אם אני מסכימה ו/או רוצה. זה מתבטא בביטול הדעות שלי כשיש שיחה ואני מעיזה לצאת כנגדם, זה מתבטא בחוסר תקשורת בינינו כאשר, גם כשאני כבר מנסה לנהל שיחה אמיתית ולשתף, הם איכשהו מגיעים לכך שעשיתי משהו לא בסדר, שאני הגבתי לא בסדר, שהמחשבות שלי לא בסדר. נראה לי שאני לא צריכה להסביר מה קורה לבן אדם ששומע כל הזמן כמה הוא לא בסדר מהקרובים אליו. אין התעניינות באני האמתי שלי והרבה פעמים קורה שהם נורא מופתעים שאני קוראת ספרים מסוג מסוים או מאזינה למוסיקה מסוימת או הולכת להצגות וכו'.

מנשה: מעדכן אתכם. עומדים להצטרף עוד 2-3 משתתפים

בהתייחס למה שנאמר עד כה, מדובר לכאורה בשיחה, דיבור בין שניים, ובפועל ההורה מעביר "הוראות הפעלה", או לוחץ על כפתורים כדי שאת או אתה תפעלו כמצופה וזהו. הוא לא באמת מתעניין במה שנאמר. רוצה רק תוצאות! וההורה אינו מתעייף כנראה.

מ. ניסוח מדויק ביותר ! (כנראה שיש לך ניסיון בתחום מנשה...חחח)

מנשה: אפשר לומר שהכול צפוי ורשות לא נתונה...טקסט ידוע מראש.

שאלה: לתאר תכונה, יכולת, היבט שהיית רוצה שאנשים יכירו אצלך, משהו שאין לך בטחון להראות, אבל את או אתה יודעים שיש בכם...מקווה שברור.

ל. חשבתי הרבה על השאלה הזו. אני ממש לא יודעת אם יש לי תשובה.

מנשה: אולי השאלה בניסוח אחר: כשאת מרגישה בלתי נראית - מה לא רואים אצלך? בך? ומה היית רוצה באופן אידאלי שיראו וידעו אודותיך?

ל. הייתי רוצה להרגיש טבעית ונינוחה, שיראו את הרגישות שלי ושיאהבו אותי בלי שאתאמץ בכלל. מוזר, נכון?

מנשה: לא מוזר כל כך...זה כמו שהיית אומרת אני רוצה שיראו ויקבלו אותי כמו שאני...

ל. זה ממש מעניין. כי זה מביא לשאלה האם אני יודעת מי אני? מה זה שיאהבו אותי כמו שאני? מי זה אני? היום אני חושבת שה "אני" שלי יותר מפותח וקיים מאי פעם, אבל באופן הפוך, אני מרגישה הרבה פחות שייכת. כשהייתי צעירה יותר, הרבה מאוד שנים הסתובבתי במחשבה שאי אפשר בכלל לאהוב אותי אם לא אצחיק ואם לא אהיה איקס וואי וכו... אבל דווקא אז התבגרתי והרגשתי שייכת בכל מקום וכמעט עם כל אחד בעולם.

מנשה: רק על השאלה "האם אני יודעת מי אני?" אפשר לכתוב אנציקלופדיה. מעניין בהמשך שיתוף נוסף של חברי הקבוצה.

א. אני מוכנה לכתוב את הכרך הראשון באנציקלופדיה .

מנשה: חומר למחשבה:

להיות בלתי נראה במשפחה - זה גם לסבול מסוג של הזנחה, בעיקר כילד/ה שאיש לא באמת יודע מה קורה לך רגשית, מה מטריד אותך, ולפעמים גם מטריף את דעתך, שאתה סובל מבדידות, שאתה צריך עצה או הדרכה. קולך לא נשמע או מושתק. ממש "כקול קורא במדבר". אני מציע לבחון את עצמך לאור הדברים ולשתף.

נ. הי, חשוב לי להיות פעילה אז קבעתי שארשום את עצמי הערב ואתפנה לזה, היה לי יום טוב היום אז קשה לי להתכוונן וכשאני מנסה לדמיין נדמה לי שאני מגזימה, אבל ההשפעה של ההורות שחוויתי מדברת ומהדהדת בעד עצמה רוב חיי, אז אין מקום להתבלבל. אני חווה רוב חיי בדידות, עם חברות או בלי, עם בן זוג או בלי.

ל. אמנם אני "רק" בת זוג של "בלתי נראה" אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, נהיה לי נהיר יותר שאמנם אימי מעולם לא ניסתה לכוון אותי או לכפות עליי או לגרום לי להדהד אותה, אך היא הייתה תמיד מאוד מאוד שבויה של עצמה ולא יכלה מעולם באמת לראות אותי, להכיר אותי או לשמוע ולקבל מה שאני אומרת כי הקולות הפנימיים שלה תמיד היו חזקים ודומיננטיים יותר והעסיקו אותה יומם וליל. סוג של נרקסיזם אני מניחה.

נ. שיתוף מעניין, לראות את הצד של הצד השני, עם זאת, זה גורם לי לחשוב על הקולות הפנימיים החזקים שלי ועל כמה הם מכלים לי זמן אנרגיה ומחשבות ומה אני בגללם מפספסת לראות בילדים שלי כיום ומה אפספס בעתיד עם כל המודעות שיש לי והניסיון להיות אימא אחרת, מאד אוהבת רואה ומכירה.

אין לי זיכרון ילדות שמח מהבית שלי עצמו, בית באווירה של מתיחות, שתיקות, סודות, לא מדברים על רגשות, אין חום ואהבה מצד ההורים, לא בית פתוח לאורחים לחברים, חשדנות, היו לי שתי אחיות קטנות אליהן ריכזתי את החום והאהבה שהיו בי לתת. עברתי דברים מאוד לא פשוטים עם עצמי שלוו בדיכאון, בלבול גדול, הפרעת אכילה, תחושות חוסר אונים ותחושה קשה שאין לחיי מטרה ומהות. ההורים שלי, ושאני אומרת הורים אני מתכוונת בעיקר לאמא שלי, שידעו על הדברים הללו בגדול אבל מעולם לא התעניינו בשלומי, פשוט הניחו לי. אני זוכרת עוד, כשגרתי בבית, הרבה פעמים הייתי צרחת בתוכי על ההורים שלי, בנוכחותם, על ההזנחה ועל איך הם לא רואים מה עובר עליי, איך הם לא פונים אליי ונותנים לי להסתגר רוב היום בחדר וטורקת את הדלת חזק כשאני חוזרת לחדר, על זה הייתה תגובה של למה כל כך חזק?! שנים ככה, וכמובן בלי לקבל מהם שום מילה טובה על עצמי בשום תחום. הייתי לפני שבועיים אצל מאבחנת בכף יד והיא אמרה שרק בגיל 26 והלאה רואים את קו החיים אצלי כאילו לא התקיימתי בבית בחברה, זה היה מתי שעזבתי את הבית וגם מאז ועד היום הקו שיש הוא קו חלש, בלי הרבה אנרגיה שמנסה לחיות, לבנות את עצמו, בינתיים לא כל כך הצליח לי, והצל של אימא שלי מחשיך ומערפל את מה שיש לי, לא מצליחה ליהנות, להרגיש בטוחה בעצמי ובמה שאני עושה, באנשים סביבי, פסימית וביקורתית כמוה. כמה שמתעבת את זה ורוצה לברוח מכל קו דמיון משותף אליה.

מנשה: שלום נ...את מדברת על כאב נפשי.. לא ראו ולא הרגישו אותך. קשה לך לפתח תחושה ברורה כלפי עצמך. כעס הוא בלתי נמנע...אי אפשר להשתיק אותו...תני לו לדבר...לספר מה עברת... אני חושב שהקבוצה יכולה להכיל את כאבך. כולם עברו או עוברים דברים דומים.

מנשה: רשות לזהות משלך

להלן קטע משיר של וולט ויטמן בספרו "עלי עשב" (1952) בשאלת הזהות. השיר נקרא "היה היה ילד יוצא לדרכו יום יום":

היה היה ילד יוצא לדרכו יום יום,

וכל דבר ראשון, יתן בו עינו, ונעשה הוא עצמו הדבר,

והדבר ההוא יעשה חלק בו משך היום או חלק מן היום,

או משך שנים רבות או מחזורי-שנים מתמשכים. (עמ' 395).

השיר מתאר את הזדהות המשורר עם כל האובייקטים והצורות שילד פוגש מתחילת חייו, ומדבר על תהליך בניה והתהוות הזהות (becoming). בהקשר שלנו – לילד במשפחה נרקיסיסטית אין רשות וחופש לגלות את עצמו.

ל. ערב טוב מנשה וכל מי שנמצא. דווקא מה שמככב בכותרות בימים האחרונים חיבר אותי למחשבות על הנושא שלנו, כוונתי לנושא של דודו אהרון ואימא שלו שנשבעה שהוא לא יתחתן עם בחירת ליבו אפילו במחיר שהיא (האם) תלך לכלא. אני לא רוצה לדבר על המקרה הזה, אלא על כך שזה העלה לי את המחשבה על האימא הנרקיסיסטית שלא מסוגלת לראות בילדים שלה יצור נפרד ממנה, הם שם בשביל למלא את הצרכים שלה ומעבר לזה אין להם זכות לרצון עצמאי או מחשבה עצמאית או בחירה עצמאית ולכן עצם המחשבה שהילד ילך בדרכו שלו היא כמו גזר דין מוות בשבילה, הילד יכול להיות נושא-כלים שלה, ולא יותר.

מנשה: זהו כנראה הפצע הכואב ביותר. ראיתי זאת שוב ושוב. שמעתי נתון שכ 75% מהכלות לא מסתדרות עם החותנות...שפשוט לא מסכימות לעולם לשחרר את הבן או הבת שלהם. אני קורא לזה "לידה חלקית" (incomplete birth ).

ל. נכון, זה בדיוק כך. צריך הרבה מאוד כוח ואומץ ובנייה עצמית כדי לשים גבולות ולשמר את הגבולות הללו ואת זה יכול רק הבן/ בת לעשות .

מנשה: זאת המסקנה שלי. למי שגדל ככה, לוקח הרבה שנים "לגלות" שאין ממי לצפות שייתן וישחרר. הילד או הילדה צריכים "להוליד" את עצמם.

כאילו האם רוצה להחזיר לרחמה את הילד שלה..

ל. אימא שלי היא ההיפך הגמור, אישה עדינה וטובה ורגישה שמאוד מאוד מאוד עסוקה הייתה תמיד בקולות פנימיים נוירוטיים מאוד, פחד, דאגנות כרונית, חרדות, תחושת ערך עצמי נמוך ואשמה קשה. ובאופן אבסורדי אני מגלה שבעצם גם אני הייתי צריכה ללדת את עצמי ועדיין בתהליך הזה, כי בעצם הנרקיסיזם הזה למרות היותו שונה במהותו, עדיין השאיר אותי כבת, לגדול לבד בלי שישמעו אותי באמת בכלל. ללא שום ניסיונות לכפות עליי דבר וחצי דבר אבל מצד שני תחושה שאני נטל תמידי על אימא שעייפה למוות מהתעסקות בקולותיה הפנימיים. אולי אני בכלל מביאה משהו לא קשור אבל כמובן שאני לוקחת את הדברים למקום שלי.

מ. לפעמים התחושה שלי היא שאותה "לידה" (או "שיקום") מצריכה שרשרת שלמה של הבנות והתמודדויות בשביל באמת להגיע למקום הבריא והמחובר לעצמך.

בעצם, אפשר לומר את זה על כל עבודה במודעות או טיפול. אבל במקרה שלנו זה מרגיש במיוחד כמו סוג של תהליך של למידה על עצמך מחדש. לדעת מה מתאים לך ורק לך, מה הדעות האמתיות שלך ולא הדהוד של מישהו אחר, מי האנשים שמתאים לך להיות לידם ומי לא וכן הלאה.

ויש עוד משהו שקלטתי בין השורות שנ. כתבה. אולי לא הבנתי אותה נכון, אבל לפעמים יש ימים לא קלים, שבהם אתה חש שהכול זה הגזמה שלך, שבעצם הכל בסדר ואולי אתה בעצמך רגיש מדי, חושש שאולי אתה "נובח על העץ הלא נכון". שאולי בעצם מה שחסר זה "רק" קצת בטחון עצמי וזהו. היום אני יודע שזה לא כך. אבל אני מדבר על כך שנים, של ללכת עם התחושה הזו.

מנשה: נכון. להפסיק רק להיות "הד" לדבריהם של אחרים. ECHO במיתוס של נרקיס רק מהדהדת אותו. אין לה קול. ככה הילדים במשפחה נרקיסיסטית. ההורה מצליח ליצור "מציאות מדומה" בה הכל בסדר חוץ ממך. אז אתה חושב שאולי מה שאתה חושב ומרגיש זה רק שטות.

מ. בדיוק, שאולי אני עושה את הדברים יותר ממה שהם באמת, שאני פועל מתסכול ולא מעבר לכך – אם לצטט את "השיחות" שלי עם אמי -והמילה "שיחות" לא במקרה במרכאות.

מנשה: זה כאילו "שיחה" .

מ. קראתי עוד בבוקר את השיר של ויטמן על הזהות, ומאוד התחברתי, למרות שעצם הביטוי הממושך "מחזורי-שנים מתמשכים". פשוט מעציב.

א. מ. אני נורא מתחברת למה שכתבת.. עד היום יש לי רגעים בהם אני חושבת ״רגע, את לא מגזימה? אולי הם באמת צודקים? אולי את באמת חסרת בטחון? אולי כל מה שצריך זה להקשיב להם, למלומדים?״ כמובן, למזלי אני מצליחה לנער מהר את המחשבות האלה.. גם נושא ״השיחות״ נורא קרוב לליבי כי אצלנו אין שיחה (דו שיח) יש אימא או אבא מדברים ואני מקשיבה ואם אני עונה משהו שלא מסתדר עם קו המחשבה שלהם אז זה מתבטא בתגובות כמו: תפסיקי להיות אגואיסטית ולחשוב רק על עצמך.. אוי. את והראש שלך.. איזה מוזרה את שאת חושבת ככה.. ועוד ועוד.

מ. לחלוטין. בגלל זה לפעמים עבורי הפתרון הוא פשוט לשמור מרחק פיזי. למרות שגם בשיחות טלפון זה יכול לעלות...בשורה התחתונה, זה בדיוק אותו ניעור שתיארת שמחזיר אותך לאמת.

מנשה: זה שייך למצב של להיות בלתי נראה - או משתלטנות או מהזנחה והורות לא אפקטיבית. הילד במשפחה כזאת נמצא במלכוד מתמיד וצריך להיאבק כל הזמן על הישרדותו הנפשית.

ל. הבנתי, תודה!

כבת זוג של בלתי נראה, אני יכולה להגיד שאימא שלו לא רק שמעולם לא ילדה את ילדיה, אלא בתת מודע, להבנתי, גם עשתה הכל בכדי שלא תהיה להם האפשרות לעולם לדרוש להיוולד. למזלי ולמזלו של בן זוגי, אתו היא בכל זאת לא הצליחה לחלוטין, אבל עם ילדיה האחרים היא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהם לעולם לא יוכלו לדרוש להיוולד, היא תמיד תהיה הסמכות העליונה עבורם, בשליטה מוחלטת על חייהם . המחיר הוא כבד ונוראי לכולם.

מנשה: על מנת לשדרג את ההשתתפות הפעילה בקבוצה - נקבע זמן בו אהיה נוכח ואפשר לפתח דיון קבוצתי. עצה של א. נתחיל ממחר, יום שלישי. אהיה זמין כאן בין 19.00-20.00.

ל. היי מנשה, אני אנסה להיות כאן. ובכל מקרה מעניין אותי לדעת אם מישהו כאן מרגיש לפעמים שהוא לא באמת שייך לשומקום. כלומר, איזו תחושה תמידית שלמרות שכיף לי להיות עם בני אדם ואנשים ואני טיפוס חברותי, אני מרגישה לעיתים קרובות מאוד שזה רק חיצוני... אני מסגלת את עצמי לאנשים ומצבים אבל לא ב א מ ת מביאה את עצמי בטבעיות. לפחות ככה נדמה לי.... מוכר?

מ. היי מנשה, גם אני אוכל כנראה להיות כאן. בכל מקרה חשוב לי לציין שלאורך כל היום אני חושב לא מעט על הקבוצה ועל ההזדמנות המצוינת שהיא נותנת להתבטא ולקבל מושג על מה שעובר על אחרים שבאים מרקע דומה. הבעיה היחידה שלי היא להביא את עצמי לכתוב מתוך סוג מסוים של חשש שכזה, שהמסר הכתוב לא יהיה ברור מספיק (בניגוד למסרים בדיבור בקול ששם ניתן הרי להבהיר את עצמך "על המקום"). בכל זאת, מאמין שזה יבוא בהדרגה.

מנשה: מ. אני מבין את הבעיה. שמעתי זאת ממועמד לקבוצה שאמר בדיוק מה שאמרת. שבגלל זה הוא לא אוהב "להתכתב" כי כל אחד מבין ומפרש דברים אחרת, ויצא שכוונתו לא הובנה. יש הרבה צדק בזה. בשיחה פנים אל פנים אנחנו מוודאים, לא תמיד במודע, שבן שיחנו הבין ונוכח. בכל זאת - להביע עצמנו בכתב זהו ממד אחר... יש יתרונות וחסרונות בכל צורת תקשורת.

מ. כשאני חושב על זה עוד קצת למעשה אני מגיע למסקנה שהתחושה של הצורך בבהירות המסר היא בסופו של דבר די רפלקסיבית. כלומר, משהו של ביני לבין עצמי ופחות דאגה מאחרים שיפרשו זאת בצורה לא נכונה. סוג של צורך לוודא שלאחר מכן, כשאקרא את מה שכתבתי, אהיה שלם עם המסר שניסיתי להעביר. אבל כאמור, אני מאמין שזה יזרום עם הזמן...

מנשה: מעולה! הדבור נהיה פחות הגנתי. פחות צורך ש"יבינו אותי" בדיוק זה להשתחרר מהמאמץ ומריכוז-יתר באחר שבשיחה, ויותר הקשבה לעצמי ככותב/מדבר.

א. בוקר טוב לכולם, אני אפנה את הזמן הערב על מנת להשתתף בדיון הקבוצתי.

ל, אני כל כך מתחברת למה שרשמת. אני כן אדם מאוד חברותי וכן מוקפת בהרבה אנשים אבל מעטים מאוד האנשים שמכירים אותי באמת, שזה משהו שגיליתי למרבה ההפתעה רק לאחרונה. אני חושבת שזה חלק "מהבלתי נראות" שלנו, אנשים לא רואים אותי באמת ואיכשהו עם הזמן התרגלתי לזה כל כך שאפילו אני לא רואה את עצמי. לפני כמה ימים נפגשתי עם חברה מאוד טובה שאמורה להכיר אותי והיא בחרה לתאר אותי ואת איך שהיא רואה אותי בצורה מאוד שונה ממה שאני חושבת על עצמי. נורא הופתעתי שלמרות שאנחנו כביכול חברות המון זמן, אין שם באמת היכרות אמתית. לא מאשימה אותה חלילה, זו האשמה שלי לגמרי, אני כנראה בוחרת ובחרתי להראות צד מאוד מסוים שלי והיה לי נוח שיראו אותי ככה.. אני כבר לא בשנות העשרים ואני יכולה להגיד בכנות שאין אדם בעולם הזה שמכיר אותי באמת. קצת עצוב מה שרשמתי עכשיו, אבל זו האמת.

נ. אני גם מזדהה עם מה שרשמתן לגבי כך שאף אחד בעולם לא מכיר אותי באמת. אני לא חברותית כמוכן, מתקשה לתקשר, בעיקר עם אנשים חדשים. אני תמיד בטוחה שלא רואים אותי בכל מקום שאני נמצאת חוץ מהבית שלי. אני כל כך רגילה להיות שקופה ולא לקבל פידבק שיחה מבית ההורים שבעולם החיצוני אני מרגישה כמעט מותקפת כשפונים אלי. תמיד יש איזה מתח מסוים ואני מתבלבלת בתשובה ותוהה מה חושבים עלי, ואיך נשמעתי, מחכה לחזור לבועה שלי. עבורי זה לא מפתיע שלא מכירים אותי, כי זה לא פשוט להתקרב אלי, לנהל איתי שיחה. אני לא זורמת וקלילה. לא שאני מסתירה או מעמידה פנים. פשוט צריך זמן וסבלנות ויכולת להכיל אותי. אני אוהבת לדבר על החיים, כאילו אני על ספת הפסיכולוג, לדבר על פחדים, התמודדויות, התלבטויות, ואנשים לרוב רוצים לשמוע שהכול דבש וקליל, או לפחות מצחיק, ועם הכל אני דווקא כן מצחיקה.

מנשה: חומר למחשבה -

מי שהיה בלתי נראה במשפחה, מתקשה לפעמים להרגיש שייכות בחברה - קבוצת חברים, עבודה ובכלל, מאחר שתשומת הלב הייתה ממוקדת בהורים.

מוזמנים לשתף בנושא, ולהתחבר לנושאים אחרים שעלו עד כה

ל. פעם אחרונה שהרגשתי שייכות הייתה בצבא או בלימודים של ההנדסאים.. אחר כך כבר התחלתי להתרחק ולהתרחק וכיום באמת לא מרגישה שייכת לשומקום.

נ. בנושא הזה ההורים וההשפעה שלהם על נשמתי ועל איך אתנהג בכל מקום מקשים עליי עד היום להיות חלק ממשהו ובכלל להרגיש לבד גם במשפחה הגרעינית. היום הייתי בחוג אירובי שלא הייתי כמה זמן בו, ואני רואה כולן מחייכות, מקשקשות אחת עם השנייה תוך כדי, צוחקות, מתפרקות מהיום של אימהות ילדים ועבודה, מתנהגות כאילו זה טבע שני שלהן, ואני מרגישה שזה כל כך קשה לי, בקושי רב מחזירה חיוך לא טבעי ולא משוחרר, ההתמודדות הפיזית בשיעור היא זניחה לעומת המנטאלית ומרגישה כל כך בושה שכך התחיל היום שלי ושאני אמא לשניים וזה מה שמעסיק אותי.

מנשה: כן. ככה ההרגשה של חוסר שייכות. מרגישים שלא קשורים. לא מתחברים. את מדברת על הרגשת נתק בינך ובין האחרים.. אפשר להבין ולהזדהות עם ההרגשה.

ל. וואי, מבינה אותך מאווודדד.

נ. תודה. אני תמיד בטוחה שרק אני עוברת את ההרגשות האלה ומה לא בסדר איתי, אז בנוסף אני מתבאסת על עצמי, כאילו אני עושה את זה בכוונה ולא מנסה מספיק, אבל החיוך הלא טבעי זה המקסימום שלי כשאני כן מנסה. אני כותבת נורא יפה את זה, אבל זה החיים שלי. לא סיפור על מישהי אחרת וזה קשה ועצוב ותחושה גדולה של פספוס החיים.

א. נ, את לא לבד.. אני חושבת שרובנו מרגישים באיזשהו שלב שמשהו לא בסדר בנו. זה לא נכון, זה מה שגרמו לנו להרגיש כל החיים שאם לא נלך בדרך מסוימת, אז זה לא בסדר. רק בשנה האחרונה אני מצליחה להבין ולהפנים שהחיים שלי הם שלי, אני בן אדם בפני עצמי ובוגרת מספיק בשביל לדעת מה טוב לי ומה לא. לא תמיד צריך להיות שמחים כי כולם כאילו כן.. אני יכולה להבטיח לך שהרבה אנשים פשוט שחקנים יותר טובים. אז את תמשיכי בשלך, תמשיכי לעבוד על עצמך ולגלות את עצמך וזה אף פעם לא מאוחר מידי והכי חשוב להיות כנה עם עצמך ולדעת שאם את עצובה אז זה בסדר.. תפעלי רק למען עצמך ולמען אלו שחשובים לך, תאמיני לי שכל השאר עסוקים בדיוק באותו דבר..

ד. לאט לאט, לא ביום מרגישים שייכות. אני ד. חושב שלא צריך להיות בלתי נראים אלא לראות את העולם בעצמנו וכמה שפחות להזדקק שיראו אותנו, ובטח ובטח הורים נרקיסיסטיים.

נל אילו היינו בלתי נראים דיינו!

אך בנוסף ומעבר לעיוורון המוחלט שוכנים להם בפוגע רשע, שכל מרושע ופה מלוכלך ואיבר רגשי לא מוכר שלא קיים אצל ״בני אדם״ שמטרתו להתעלל ולהשחית!.

את אלו יש להם, ובהם לא מפסיקים להשתמש!

מנשה: גם ליום הזיכרון הלאומי יכולה להיות משמעות אישית. כל אחד איבד משהו בחייו, בילדותו, ובכלל, משהו שמצער אותו.. אולי הילדות. אולי החמצה. יש חשיבות למודעות עצמית של כל אחד לעצמו. זאת כדי לעבד את האבדן ולהשתחרר מנטל העבר. אני מציע לחברי הקבוצה להתבונן בנושא ולשתף במשהו את האחרים. השיתוף - הוא חלק מהעיבוד וההטמעה של החוויות שלנו.

נ. היום אירחנו אצלנו משפחה מורחבת בחצר לעל האש לכבוד החג. כבר לפני, הרהרתי על ההרגשה שמלא אנשים יציפו את הבית וכל סבתא תבוא עם הסלים והסלטים שלה ותשתלט לי על המטבח ויתחילו לקלף ולחתוך ואני שונאת לראות בלגן במיוחד אצלי בבית. זה מטריף אותי, מלבד אמא שלי, יש לי חשבונות פתוחים עם עוד כמה מהאורחים שאני פשוט מתמודדת איתם בשלום שלום והתעלמות, בקושי יכולה לחייך אליהם, כי יש לי רק דברים לא נעימים להגיד להם, אז היה לי פשוט במיוחד שראיתי שהם מרגישים בנוח וכל האנשים שגם כועסים עליהם מתנחמדים איתם וצוחקים איתם. לי אין מיומנות כזאת, אני "נאמנה" לכעס שלי באש ובמים. היום הייתה לי תובנה חדשה: אימא שלי רצתה לעזור לי עם התינוק במשהו והיא בכלל כל הזמן רוצה לעזור בלי שביקשו ממנה, ואני העצבים שעולים בהדרגה כי היא פשוט הלכה אחריי ברחבי הבית עד שהרמתי עליה את הקול ואמרתי אני לא רוצה עזרה ממך! היא בטוח נעלבה ונעלמה מקרבתי. והבנתי משהו באותו הרגע שאני בעצם אמרתי לה שהצעות העזרה הבלתי פוסקות בלי שבקשתי ממנה לא יפצו על כל מה שלא עשתה בשבילי כל החיים, ההזנחה, החוסר הגדול כמעט בכל תחום-חום, מגע, הבנה, הכרות, תקשורת, רגש, תמיכה, חינוך! כל פעם שהסכמתי לעזרה כאילו בגדתי בעצמי, בכעס שלי ושכחתי מה שהיה, הסכמתי גם להעמיד פנים שלא היה כלום ואנחנו אם ובת רגילות מאז ומתמיד. בלהעמיד פנים שהיה משהו שאני צריכה להתנצל עליו בפניה, כמו הרמת הקול והעלבתה, אני משתפת פעולה וגם היא בולעת את זה ועושה דברים בבית, מסדרת וכד' בלי לתקשר איתי עליהם. יחסי שלום שלום.

מנשה: שלום נ. את מגלה שיש לך "חשבון לא סגור" עם אימא. ולכן את לא יכולה להתנהל כאילו הכול "כרגיל".. מאחר שהנושא לא עובד ולא נסגר מספיק - הוא שואב ממך אנרגיה, אנרגיה הנחוצה לך ליחסים במשפחה ובחברה ולהתקדמות בכיוון המקצועי. לרוע המזל, הכעס כלפי ההורים, חוזר לפעמים לכועס כמו "בומרנג", מאחר שבזמן התהוותו היית ילדה ולא הייתה נפרדות. לוקח זמן להשתחרר מזה ולאסוף את עצמך לחיים שלך עכשיו ובהמשך.

נ. לצערי אני לא מגלה את זה עכשיו, זה שלוקח לי זמן מהחיים עצמם מקומם ביותר.

מנשה: אתם מוזמנים להעלות נושא. אפשר להמשיך משהו מתוך מה שעלה עד עכשיו. בעצם, באלו דרכים השפיעו ההורים עליכם? איך התנהלו חיי היומיום?

ד. במשפחה שלי לא היה אכפת להורים אם היינו הולכים לביה"ס או לא, היום כהורה, זה נראה לי כל כך תלוש. היינו הולכים חצי מהימים. תוצאה מידית של זה היא שאתה אדם ללא מסגרות וללא שיוך.

מנשה: לכאורה עשיתם מה שרציתם, אף אחד לא רואה ולא יודע עליכם!

ל. אצל בן זוגי זה היה ההיפך. לא רק שהוריו ידעו הכל על בית הספר, אמו עשתה מאמצים להתחבר עם כל מורה שחינך את הכיתה, מנעה ממנו לצייר ולכתוב סיפורים ולשחק בתואנה שזה "בזבוז זמן" וצריך ללמוד, הביאה מחברות של אחרים כדי שהוא ילמד מהם וידע מה להגיד בכיתה, ושלטה בכל פן אפשרי בחייו בבית הספר. מה שכמובן חנק ומחק כל יוזמה אישית שלו.

ד. לאף אחד לא אכפת, וכך השיוך הראשוני הוא חוסר שיוך.

מנשה: מצד אחד אין מסגרת, מצד שני מסגרת חונקת. איך הסתדרתם?

ד. זה אותו הדבר. בשני המקרים המסגרת לא שלך (לא קיימת עבורך) ואיננה תורמת לצמיחה אישית. לא הסתדרנו. נרקבנו.

מנשה: איך הצלחתם לשרוד? מתי התחלתם להבין שמשהו לא בסדר?

ד. בגילאי העשרים. עד אז הקיום והבריאה לא היו סביבנו אלא סביב הבית וההורים בלבד.

א. אני פה בסוג של בלקאאוט, מנשה, אני ואתה מדברים המון על כל הדברים האלה וכרגע לא עולה לי בראש שום דוגמא ספציפית..

מנשה: יכול להיות שאצלך קרה הרבה בתקשורת לא-מילולית.. את הבנת וקראת את הציפיות מההורים ופעלת בהתאם... ואז הכל בסדר לכאורה.

א. כן זה נכון, הייתה דרך מסוימת שבה צריך ללכת ואיך דברים אמורים להיות ומה אני אמורה לעשות וזה היה כך הרבה מאוד שנים.

מנשה: את יכולה לתאר איך הרגשת? האם התמרדת? התווכחת? אמרת משהו?

א. בכלל, עד היום איכשהו להורים שלי יש אימג׳ מאוד ברור לגביי (ושלילי) וזה מתבטא בכל מיני דברים. אחד הדברים שמציקים לי ממש זה שהם תמיד אומרים לאחיינית שלי בת ה-4 שהיא דומה לי.. כשהיא מתנהגת לא לפי הציפיות שלהם ושל ההורים שלה, כשהיא אומרת לא, כשהיא עומדת על שלה אז ״את כמו א., עקשנית״

מנשה: מה שהם רואים, זה לא אותך; הם רואים אותך דרך משקפיים מיוחדות עבורך.

א. לא מבינה למה לעמוד על שלך זו עקשנות וזה שלילי? למה לא לקחת את זה למקום חיובי יותר? אולי הילדה יודעת מה היא רוצה? אולי עקשנות זו תכונה שתעזור לה בהמשך?

אכן, יש להם משקפיים מאוד מיוחדות.

מנשה: הם רואים רק דרך עצמם. הם שמים עליך "צל". את זוכרת ריב כלשהו שלך אתם בתקופת הילדות?

א. בטח - כל עניין הצבא למשל.. הם היו נגד הצבא כי לטענתם זה בזבוז זמן ולמה להיות כמו כולם (טיפשים) כשאני יכולה ללכת וללמוד.. היו כמה חודשים טובים שבהם רבנו על זה. למזלי, איכשהו היו לי את הכוחות לעמוד על שלי וכן להתגייס וגם ליחידה שרציתי, ורחוק מהבית כמובן.

מנשה: יופי של דוגמה. זה אומר שכדי להיות את - את צריכה להילחם על זה. כי דעתם בכל מה שקשור אליך היא מעין "משחק מכור".

ד. אצלנו לא אכפת מצבא. חלק עשו חלק לא.

מנשה: חומר למחשבה –

הסיכוי לשינוי. אנשים אומרים "אתה אינך יכול לשנות עובדות של ההיסטוריה שלך". זה אינו נכון, אתה יכול. העובדות בחייהם של אנשים משתנות כתוצאה משינוי תפיסת המציאות שלהם, המנטליות שלהם. זה כמו שכימאי משנה מוצר כשהוא מוסיף או מחסיר מרכיב מסוים. זהו קטע מתוך ספר בנושא שלנו, Symington,1993)).

אתם מתבקשים להתבונן בנאמר ולבדוק בפנים אם את או אתה מוכנים/יכולים לשנות את התפיסה העצמית, את תפיסת המציאות, ולהפנים את העובדה שההורה פעל מתוך תפיסה מוטעית.

מ. התחושה שנלווית אליי לאורך כל החיים היא שהמציאות היא די נזילה. אין לי ספק שזה נובע בעיקר מהניסיון "להזריק" לתוכי אמונות ודעות, מצד אמי, שלא תמיד התאימו לתחושה האינסטינקטיבית שלי, לחיבור שלי לעצמי.

אני מרוצה מאותה ירושה של תחושת חיבור לעצמי.

ל. לדעתי יש איזה נטייה כל הזמן לחכות ולצפות שאולי אם רק נגיד את הדבר הנכון או נוכיח את האמת כפי שהיא, ההורה יודה בזה שתפיסת המציאות שלו לא הייתה נכונה, שהוא טעה. זה איזה מין צורך כזה, אישור. אבל לצערי ההורה הנרקיסיסט בעיני רוחו לעולם אינו טועה ולא יכול לטעות כמובן, הרי הוא יודע טוב מכולם והקולות הפנימיים שלו, לדעתי, בכלל לא מודעים לו עצמו.

מצד שני, לקבל ולהבין שגדלת בתוך מציאות מעוותת, שהעולם החיצוני הצטייר בה כמאיים או מפלצתי או מסוכן או מרושע או מאוד מאוד תבניתי ושיש רק דרך אחת בלבד לחיות בו - מוביל אותך למקום שבו אתה אמור להשתחרר מזה ולבנות את עצמך מחדש. זה גם מפחיד וגם מבלבל מאוד.

מנשה: להבנתי וניסיוני - את (ל.) בעיקרון צודקת לגבי ההורה הנרקיסיסט שפועל מתפיסת מציאות מוטעית, לגבי מה נכון ומה לא. הוא כנראה לא ישתנה. אבל חשוב שמי שנפגע יפנים שהגישה של ההורה מופרכת..

לגבי מה שמ. העלה - נקודה מעניינת, המודעת המתפתחת שהמציאות "נזילה", כך שאפשר לשנות ולא להיות מקובע. לפעמים דווקא הורים כאלה "עוזרים" לאדם להשתחרר מהם ומתבניות נוקשות.

מ. ומצד שני לפעמים נדמה שתבניות נוקשות הם החיים הקלים.

מנשה: זה אכן מפחיד להשתנות. כי לא ברור איך, איך להיות, איזה אדם אהיה. במצב זה ההשתנות וההתפתחות היא אטית ודורשת תשומת לב ומודעות מתמדת. דומה לזה כשילד לומד ללכת, או לומד לדבר.

מ. בדיוק. החוויות שאני חווה בדרך, תוך ההבאה של עצמי הממשי, הם ממש כמו תהליך לימודי.

מנשה: תבניות נוקשות הם "החיים הקלים", מין תוכנה שעושה הכל שחור-לבן. הייתי אומר שתהליך התפתחות כולל לימוד, גילוי, גילוי של עצמי האמתי שטרם התוודעתי אליו.

מ. ואז, דווקא בגלל שזה תהליך לימוד וגילוי - לפעמים אני פשוט צריך להיות סלחני לעצמי. כי הרי נראה שהרבה מהסביבה האנושית, קולגות לעבודה או סתם אנשים שפוגשים בדרך, כבר מזמן עברו את התהליך. על פניו כמובן.

מנשה: אולי היינו רוצים מין "טייס אוטומטי" שלא נצטרך לחשוב-להרגיש-להתמודד. הרעיון בפוסט של היום הוא להחליף משקפיים.

ל. אני חוששת שתמיד נשארות התנהגויות אוטומטיות, כמו ריצוי, הימנעות מעימות, מופנמות, גם אם מתפתחים ומשתנים ומוצאים את הקול האישי... האוטומט עדיין צץ וצריך להיות מוכן לזה.

מנשה: כן, ללמוד להיות סלחני ומקבל שאני לא מושלם, להבין שהדרישות הפנימיות באות מהקול של ההורה המוכיח והדורש. במובן מסוים כיוון השינוי המיוחל הוא להיות ההורה (הטוב) של עצמי.

ד. ההיסטוריה היא חלק מקונטקסט.ברגע שמבינים שהקונטקסט הוא ניצול טוטאלי - ההיסטוריה משתנה, מאשמה עצמית להבנה וכעס .

מנשה: ד. מי כמוך יודע על מה אנחנו מדברים.

נל. להיות ילד להורה נרקיסיסט זה יותר גרוע מלהיות זונה בשבי של סרסור:

"כמו זונה, אשר בכל עת שהרשע יחפוץ בך הוא יתמלא סיפוקו ממך / אך לא כמו זונה אין תגמול, יש תסכול / כמו זונה, לרשע לעולם לא די והוא יחזור לזיין עוד ועוד / אך לא כמו זונה, לא עוד פעם, אלא רצף של ניצול מתמשך / כמו זונה, אתה בשבי / אך לא כמו זונה, גם כשאתה נראה חרא הוא ימצוץ את טיפת דמך האחרונה ולא ירפה / כמו זונה הגוף שלך שייך לסרסור / אך לא כמו זונה, גם הנשמה שלך שייכת לרשע / כמו זונה נועדת לשרת / לא כמו זונה, לשרת רק אותו / כמו זונה, הלקוח חולה / לא כמו זונה, אין לך הגנה / כמו זונה, אתה זונה / לא כמו זונה, אתה גם בן זונה."

מנשה: נל. בבקשה תציג את עצמך בכמה מילים. גם תציין האם זה שיר שלקחת מאיזה מקום או שזו יצירת-כעס שלך?

נל. שלום אני אחרי שנות העשרים. במשפחה עם הרבה אחים ואחיות. יש לנו אב עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית ממאירה .(malignant) אני "זכיתי" לקבל "טיפול מיוחד", ובערך מגיל 13 הוא התחיל לנצל אותי באופן אקטיבי לצרכים הנפשיים והפיזיים והכלכליים שלו, לצערי נפלתי בשבי והייתי תחת המניפולציה שלו באופן טוטאלי עד גיל 28 ואז התחלתי אט אט לחפש את המוצא עד שלבסוף הצלחתי לצאת מלפיתתו. הוא החליף את הניצול שלי ברדיפה אכזרית עלי ועושה כל שביכולתו לערער את המעמד שלי על ידי שהוא מלכלך עלי ו״מאיר״ (מגדיל) כל מעשה "רע" שעשיתי אי פעם בחיים שלי. היום אני הרבה יותר מאושר ומסוגל מאשר אי פעם הייתי בחיי. מה שכתבתי זה כתיבה ספונטנית שלי.

מנשה: קטע מתוך מאמר שלי על הטיפול בבלתי נראה (2016א).

"חשוב ליישב את אי-הנחת, את הקונפליקט ואת תחושת האשמה של המטופל בהקשר של השאלה מי לא בסדר ביחסים – שאלה אופיינית מובלעת בנוגע ליחסים עם הדמות הנרקיסיסטית, בנוסח "אני לא בסדר או הוא לא בסדר?". במקום זאת יכול המטפל לברר יחד עם המטופל מה לא בסדר ביחסים, ובתהליך זה להבין שמה שעובר עליו אין פירושו שהוא "לקוי", ושהרגשה כזאת יכולה לנבוע מתפיסות מוטעות (השלכות) של ההורה או בן הזוג כלפיו, וחשוב לדעת שלפעמים היחס כלפיו יסודו בטעות ואינו מוצדק. בכל מקרה, ה"לא בסדר" נמצא לרוב בחוויה של המטופל שמתחבט בשאלה הזו בדרכו לעצמאות ולאינדיבידואציה."

חומר למחשבה ולשיחה הערב - לבטא את החוויה האישית בנושא.

ל. לצערי לא אהיה כאן בערב אבל רק לומר שכל מילה שלך נכונה ומדויקת לחלוטין !

מ. גם אני לצערי קצת מוגבל בזמן הערב, אבל אני רק יכול לומר שהתיאור הוא מדויק באופן מובהק. הדבר שכרגע עולה לי בהקשר לחוויה שלי הוא משהו שהוא על רקע שני האחים שלי (שאחד מהם מוגבל מנטלית, אם ניתן לכנות זאת כך, והשני אוטיסט). לאורך שנים ארוכות חייתי עם צורך תמידי להיות תמיד "בסדר" בהקשר זה (וגם הקשרים אחרים) - סוג של פיצוי להורים שלי על שני האחים שלי, לוודא שמצדי הכל יהיה נוח להם ורגוע, בלי ליצור בעיות.

מנשה: במילים פשוטות היו צפיות רבות וגבוהות ממך, כך שכדי לא לאכזב, צריך כל הזמן "להיות בסדר".

מנשה: חומר למחשבה –

ההורה של הבלתי נראה אינו משחרר. אינו מסכים שיתרחקו ממנו. הוא מפעיל לחצים גלויים וסמויים להחזיר את הבן או הבת שרוצים מרחק, שרוצים שיכבדו אותם ואת רצונם החופשי. הניסיונות להתרחק לא צולחים בדרך כלל, או שנוצר ניתוק. בכל מקרה הבלתי נראה נותר עם מצוקה, עם ההורה ובלעדיו. ההורה הופך להיות מעין "רוח רפאים" שאי אפשר בלעדיו.

חברי הקבוצה מוזמנים לשתף, להגיב ולהתבונן בקושי, ולשתף אם יש משהו שעוזר להם להשתחרר.

ל. הכלי הכי יעיל שלהם הוא הפעלת רגשות אשמה. הם מכירים את כל הנקודות ויודעים בדיוק מה להגיד ובאיזה טון כדי להכניע את הבן /בת. לא רואים איש מלבד עצמם.

ד. רק להתנתק. אין מה לנסות להיכנס למשא ומתן או דיבורים.

א. אצלי אפשר היה לראות את זה ״בשוחד״ שהיו מציעים לי רק בשביל שאבוא לארוחת ערב, שאפגש איתם ושאעשה מה שהם רוצים. עד גיל מסוים זה גם הצליח בגלל שאני כנראה הייתי חלשה לעמוד מולם והיה לי קל לקבל מהם דברים חומריים תמורת זמן. היו לי הרבה ייסורי מצפון על זה שאני בת לא טובה ובעצם לא מקשיבה להם. עם הזמן, למזלי, המצפון נרגע וקל לי יותר להגיד להם לא.

מנשה: להגיד "לא" היא התחלה של יצירת זהות אישית: "לא" להורים כשזה מתנגש עם האני מאמין והצרכים שלי - זה להגיד "כן" לעצמי. זה ליצור נפרדות.

א. זה נורא קשה. לי לקח המון זמן להרגיע את המצפון שלי ולשים את עצמי קודם. לעיתים אני חושבת שכשהם לא יהיו פה אני אתחרט על כל הזמן הזה שפספסתי איתם.

מנשה: יש הרגשה שמשהו מוחמץ.. ההרגשה/האשליה שאם רק יבינו - יהיה טוב. אבל הם לא הבינו בעבר והם לא "מבינים" ולא מקשיבים לתוכן. הם פועלים לפי התאוריה שלהם על המציאות. זה לא פשוט לחכות עוד ועוד ש"הם יבינו". אני משער שכשתהיי
שלמה עם האמת שלך , הם יקבלו ויתאימו את עצמם בלית ברירה.

מנשה: חומר למחשבה:

אחד המאפיינים ביחסי הורים-ילדים אצל הבלתי נראים הוא שההורה מוכן לתת "חסות" אם עושים את רצונו. ההורה מופיע כדואג ומגן ורוצה לטובתך, אבל עסוק בשליטה. נדמה שהדילמה היא בין "להיכנע" או "להתמרד". לכל בחירה יש מחיר..

אתם מוזמנים לשתף בדילמה ובחוויה - מי שמזהה זאת ביחסים עם ההורים.

ד. החסות איננה אמתית, פיקציה, מסך עשן שמטרתו ביסוס שליטה וחוסר תחרות.

מ. אותה "חסות" במקרה שלי תמיד נגעה לצד הכלכלי. המסר שתמיד ריחף לו בבית, בעיקר באופן מרומז (אבל לי הוא היה הרבה יותר ברור) הוא שבתמורה לכך שיהיו מרוצים ממני או שאמלא איזשהו ציפיה, תינתן התמורה הכלכלית בצורה של כסף או משהו שרציתי.

מנשה: שליטה זה שם המשחק כנראה. המטרה היא "לקנות" אותך או/ו לגנוב את דעתך...שתישאר תלוי בהם. העיקר שלא תתרחק!

מ. אכן, זו הסיבה שאנרגיה של כסף ופרודוקטיביות כיום מסמלת עבורי עצמאות. בשנים האחרונות הצלחתי להפריד את עצמי יותר מאי פעם ולהיות גם בעל המאה וגם בעל הדעה.

ד. העיקר שלא תתקיים כאינדיבידואל. מהניסיון שלי, זה הרבה לפני התרחקות. בכל סוג של הצלחה שלך אתה מבוזה ומושפל, אז לא כדאי אפילו לנסות. זאת ההרגשה.

מנשה: ד. אתה מדבר על ביטול, מחיקה. מ. אנחנו מדברים על הרשות והלגיטימציה ליצירת נפרדות כלשהי. אפשר לקרוא לזה "לידה".

ד. והכי עצוב זה, שכל מה שאנחנו מדברים עליו נשמע כמו איזה תוכנית מפלצתית וסדורה, אך למעשה זה לא ככה; כל ההשפלה נעשית בהיסח הדעת ובאוטומט. כשמנסים לאמת את הדבר - הנרקיסיסט אפילו לא ידע על מה אתה מדבר. הוא שלט בך והשפיל אותך בלי שהוא חושב על זה בכלל. לכן בעיה זו אינה ניתנת לריפוי. אין הד של זיכרון של שום דבר שלילי אצל הנרקיסיסט; מבחינתו הוא תמיד עשה רק טוב - לו ולעצמו ולכולם .

אך זה לא ככה. ומכיוון שהוא איננו מכיר בקיומם של אחרים ואינו מכיר בהיתכנותם של מערכות יחסים סימטריות (הדדיות) אין ולא תהיה לו יכולת להיטיב עם אף אחד אף פעם .

מנשה: אכן עצוב וכה מצער. הוא יוצר מציאות מדומה וחי לפיה. במציאות הזו הוא הטוב והמטיב והנעלה והחשוב, וכולם צריכים לסור למרותו, להעניק לו ולהודות לו ולהעריץ אותו.

ל. ואם... האחר מעז לא להסכים, לשנות, לחשוב אחרת או לבחור בדרך אחרת. אזי הוא מואשם בהיותו פוגעני, מרושע, אדם שעושה רע למיטיבים עמו, כפוי טובה ומתעלל בקורבן - הנרקיסיסט המסכן. מה שעוד יותר נורא הוא שהילד/ בן/ בת מאמינים להאשמות האלה ובאמת מרגישים אשמה ומרגישים שמשהו בהם איום ונורא ודפוק ומרושע ולא מצליחים לראות את המניפולציה האכזרית שנעשית עליהם.

נל. זה ממש בגדר אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, החסות היא גרועה והתגמול על המרד (היפרדות) גם קשה. לפעמים, יש פתרון אחד "נו קונטקט".

מנשה: אכן הנזק ביחסים כאלה הוא שהילדים מפנימים את השיפוט ו"האבחנה" של ההורה כתמונה אמתית על עצמם. וזה כמובן מערער את הביטחון של הילדים בעצמם.

...

מנשה: אנחנו מסיימים כאן 10 שבועות של שיחה ושיתוף. אני יוצא לחופשה. ברכות לכולם ותודה על ההשתתפות הכנה והמאלפת! למדתי הרבה והתחברתי לכל אחד ולתכנים של המצוקה שנמצאת בחיים של רבים.

אני מקווה שהקוראים יוכלו להזדהות וללמוד על עצמם ועל יחסים עם האחר.

ג. מילות סיום. כמתואר, מהלך המפגשים היה מונחה על ידי, אבל אפשר למשתתפים להציג את הבעיה כפי שהם אישית התנסו בה, להתבונן בעצמם ולהתייחס לאחרים מתוך הדומה והשונה בינם ובין האחרים. התכנים היו עשירים ומגוונים והציגו תמונה חיה בגוף ראשון של הסבל והתמודדות המתמשכת שלהם ביחסים עם הורים שאינם מסוגלים לראות את ילדיהם כישות נפרדת ולאפשר להם חיים נפשיים משלהם. מקצת מהנושאים שעלו, בראשי פרקים, כללו את התקשורת עם ההורים כתהליך חד סטרי וכדו שיח של חרשים, כשלהורה יש ציפיות ודרישות שהוא מפנה כלפי הילד ומפעילו אותו כרצונו. במצב זה הקיום מול ההורים הוא מאבק מתמיד על הישרדות נפשית ומאמץ ליצור זהות וחיים נפשיים משלו. ההורה הנרקיסיסט מצד אחד נותן לכאורה חסות אבל מפעיל שליטה וסחיטה רגשית בלתי פוסקים, ועושה הכל שלא יתרחקו ויינטשו אותו. הילדים במשפחה נרקיסיסטית סובלים מהזנחה בתחום זה או אחר ויש להם קשיי שייכות. המאבק שלהם הוא לקבל אישור והכרה מההורה ולהיפרד מהקול של ההורה המוכיח והדורש.

התרשמתי שכל המשתתפים יצאו נשכרים מחוויית השיתוף וקבלו עידוד ולגיטימציה לרגשותיהם ולמאבקם לעצמאות. חלקם המשיכו בטיפול הפרטני וחלקם סיימו. אחת המשתתפות הביעה הכרת תודה מפורשת במילים להלן:

א. רציתי להגיד תודה על המאמצים לעזור לנו להבין יותר טוב את עצמנו, על ההבנה והתמיכה. בפן האישי, לי זה חידד את מה שאנחנו עובדים עליו בטיפולים הפרטניים וגם לראות שאני לא לבד, שיש עוד "כמוני" ושזה נורמלי ובסדר. תודה לשאר חברי הקבוצה ששיתפו, זה לא מובן מאליו.

מקורות.

ויטמן ו. (1984). עלי עשב. ספרית פועלים.

יעקבסן ר. (2005). הבלתי נראים. הוצאת כתר.

כהן, מ. (2008). כקול קורא במדבר - מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/2/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1632

כהן, מ. (2016). תעתועי המראה הנרקיסיסטית: מבט אל היחסים הבין-אישיים של אנשים הסובלים מעיוורון רגשי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/2/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3361

כהן, מ. (2016). המקרה של דוריאן גריי: על חיי הנפש והנרקיסיזם של הדמויות ברומן של אוסקר ויילד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/2/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3463

כהן, מ. (2017). ירומיל ואמו בטיפול דיאדי: יחסי אם ובן ברומן של מילן קונדרה "החיים הם במקום אחר". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/2/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3583

עומר, ש. (2014). "לטפל בקרוקס": טיפול פסיכולוגי דרך רשת האינטרנט. פסיכולוגיה עברית.

Fromm ,E.(1964).The Heart of Man: Its Genius for Good and Evil .New York: Harper &Row.

Kernberg, O. F. (1994), The Psychotherapeutic Management of Psychopathic, Narcissistic, and Paranoid Transferences.

Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnak Books.

Thomas ,S..(2016).Healing from hidden abuse .Mast Publishing House www.mastpublishunghouse.com