מה כדאי לדעת על טראומה ותוצאותיה
מאת: מנשה כהן פסיכולוג קליני, וד"ר נורית מרכוס
בשנים האחרונות, אולי גם עשורים, ישנה חשיפה רבה יותר למושג טראומה ופוסט-טראומה, על רקע פיגועים, תגובת קרב, מקרים של תקיפה פיזית ומינית, או התעללות בילדים, וגם טראומה על רקע של פגעי טבע. האם יש יותר פגיעות ונפגעים או שרק החשיפה התקשורתית גדלה? כנראה גם וגם.
מקרבים ומרחיקים- על פי המחקרים עצם החשיפה המתמשכת והתדירה, למשל לאירועים כמו הפגזה של ישובים בצפון או בדרום הארץ, יכולה להגביר את הרגישות/הפגיעות של הצופים או המאזינים למצבי לחץ. ישנה קשת רחבה של תגובות לחשיפה למצבי לחץ מתוקשרים, אבל אפשר לאפיין את שני הקצוות:
ישנם אלה ש"מרחיקים" או ממדרים את הלחץ, כלומר אומרים כאילו לעצמם: זה לא קורה לי. זה לא כאן. זה שם. רחוק. לי זה לא יקרה. זה לא עניין שלי עכשיו.
בקצה השני ישנם אנשים ש"מקרבים" או מזדהים עם מה שהם חשופים אליו. הם כאילו יכולים לראות בעיני רוחם, בדמיונם, שדברים דומים יכולים לקרות בחייהם.
הייעוץ שניתן לרוב ע"י אנשי מקצוע בעתות מצוקה מנסה להתוות את שביל הזהב בין להיות מעודכן ולהתמצא אחרי המצב, לבין לוותר על כל ההגנות והמסננות החיוניות לשמירה עצמית, ע"י צפייה מתמדת באירועים.
דוגמאות לפגיעה אישית-. ברמה האישית, מסתבר שרבים נושאים אתם חוויה טראומטית מחייהם בילדות או מחייהם הבוגרים. במקום המונח טרואמה נאמר פגיעה, פגיעה פיזית ו/או רגשית שהשפיעה על הביטחון העצמי, על הדימוי העצמי, על התפקוד היומיומי, על השינה, על היחסים הבין אישיים, ולפעמים על אורח ואיכות החיים הכוללת של מי שנפגע. הפגיעה יכולה להיות בעקבות תאונת דרכים בה האדם עצמו נפגע או עבר טלטלה עם או בלי איבוד הכרה, או שהיה עד או אחראי לפציעתו או למותו של אדם אחר, או מישהו מבני משפחתו נפגע בקרבתו או במקום אחר. אלה דוגמאות לאירועים כאלה ואחרים שקורים לכל אחד מאתנו.
מצבים אחרים של פגיעה הם משהו שילדים בגילים שונים יכולים לחוות: השפלה או התעללות פיזית או מילולית, בעיקר אם זה נעשה בנוכחות קהל (ילדים, עוברי אורח). אצל חלק מהילדים לא נותרים משקעים קשים, אבל חלק נותר עם הרגשה כואבת של הערכה עצמית נמוכה, ולפעמים נותרים עם סימפטומים של קושי להביע את עצמם בפני סמכות או בכלל ביחסים עם בני גיל כולל בני זוג.
הפגיעה יכולה להיות גם מצב פשוט לכאורה כשילד חש שאכזב קשות את הוריו כשנהג "לא בסדר" בצורה כלשהי. לאחר המקרה הוא יכול להחליט שהוא "לעולם לא יפגע בילד אחר" ומפתח דפוס של זהירות יתר שלא מאפשרת ספונטניות ביצירת קשרים עם אחרים.
תוצאות של טראומה- אדם שנפגע יכול לשמור את האירוע בזיכרונו, הוא יכול להדחיק אותו, או לזכור ולשכוח בנסיבות שונות. הוא יכול לומר לעצמו: זה היה מזמן. למה זה מטריד אותי. זה די מטופש בסך בכל. אני עושה מזה עניין גדול. כולם עוברים דברים כאלה. האמת היא שהאירוע ממשיך להטריד ולכרסם בפנים, משפיע על איכות החיים ושאר דברים שתוארו לעיל. המחשבה על האירוע יכולה לעורר בושה ולכן האירוע מודחק מחדש בכל פעם שעולה. האדם עסוק בנושא יותר ממה שמעלה בדעתו. דומה הדבר למישהו ששט בסירה בה יש חור והוא מכניס אצבע כדי למנוע כניסת מים. זוהי דוגמה של פרויד להסביר את ההתגוננות הנפשית מחומר מודחק. חלק גדול מהאנרגיה שלו עסוק בזה, והוא לא ממש פנוי לחיים אחרים.
ללכת או לא ללכת לטיפול בטראומה? הבושה חוסמת את האפשרות שאדם יפנה לטיפול או יחשוף את הפגיעה בפני אחרים. יש חשש בפנים שאולי מה שקרה אומר ש"הוא לא בסדר" – חלש, מופרע – או שאדם חושש שאם יתחיל לפתוח את הבעיה זה יפתח עוד ועוד דברים שלא יסגרו לעולם. לפעמים עצם הרצון לפתוח נושא כאוב מעורר מחדש את הכאב ואז ממהרים לסגור מחדש את הכאב. זו תופעה מוכרת נוכח פגיעה או טראומה: הרצון להימנע מהמצב שמתקשר לפגיעה, ואף להימנע מלהיזכר בו, אבל באופן בלתי רצוני האירוע חוזר, או דרך תקרית, או דרך חלום, או דרך ספר או תוכנית טלביזיה, או דיבור עם חבר. אפשר לראות בזה תנועת מטוטלת בין להימנע ובין להיות נסער מחדש כאשר הזיכרון "מופיע".
רבים לא יודעים שאפשר לעזור להם, לפעמים בטיפול לא ארוך, להשתחרר מטראומה. לפעמים צריך תקופה ארוכה יותר כדי לטפל ולהשתחרר ממצוקה. אבל הרווח יכול להיות גדול לרווחה הנפשית ולאיכות החיים. אם אדם חוזר לנהיגה, נעשה מסוגל לדבר עם הבוס, נפתח לקשר עם אחרים, ישן יותר טוב ומפסיק להיות רדוף בפנים ע"י אירועים טראומטיים – האדם וסביבתו מרוויחים משינוי כזה.
החלמה ואי החלמה- לפי הדיווח של חוקרים מרבית האנשים שעוברים חוויה כואבת או טראומטית מתאוששים מעצמם, דרך שינה, דרך חלומות, בעיבוד עצמי של החוויה, בדיבור עם קרובים. אפשר לומר שהחלמה נפשית יכולה לעתים להיות דומה להחלמה מפגיעה פיזית. לפעמים זה פשוט עניין של זמן. בצד השני יש שנפגעים ומתקשים להתגבר ולהמשיך הלאה. בין שני הקצוות יש להערכותינו רבים, רבים מאד, שאמנם מתפקדים אך הם חיים בלחץ נפשי אותו הם מנסים להדחיק וסובלים בלי לעשות את הצעד של חיפוש עזרה. מטרת המאמר הזה היא לעורר בקהל הרחב מודעות לפגיעות זו ולצורך להתעורר לטפל בכאב הנפשי ולהיפתח להרגשת רווחה ואושר.
סיכום: המאמר מתאר את היחס שלנו לאירועים טראומטיים בסביבתנו ובחיינו האישיים וביחס הדו-ערכי לחוויית הכאב והנדנדה בין לדעת ולא לדעת, בין לחשוף לבין לכסות, בין לבקש עזרה לבין התעלמות מהבעיה. המסקנה מהדברים היא שהנפגע וסביבתו משלמים מחיר יקר על הרדמת הפגיעה בתוכנו.
מהי פוסט טראומה
