טיפול פסיכולוגי: הצל שלי ואני

המאמר מתאר את החוויה של לגדול ולחיות בצל של מישהו, כחוויה מעצבת בחייו של אדם. להעמיד מישהו בצל פירושו, לפי הביטוי העממי השגור, הוא לטשטש את ערכו של אותו אדם, וכך לעמעם או להסתיר את האני האמיתי שלו. לגדול בצל פירושו להיות פחות נחשב ממישהו אחר - הורה או אח/ות שבחיים, או מישהו אחר - הורה או בן משפחה שאינו בחיים. 

חווית הצל מתבססת בתהליך ושיפוט כמו מובנים מאליהם לפיהם מאדירים ומחבקים בחום בן משפחה אחד ובמקביל מקטינים או מורידים בערך של בן משפחה אחר, הדמות שמוחזקת בצל. החוויה נעשית מוצקה יותר כשמרבית בני המשפחה, ובהמשך החברה מסביב, מאמצים את ההגדרה כלפי הדמות שבצל והיא הופכת לעובדה, גם בעיני הקורבן של התיוג. זוהי מעין מלכודת שהאדם בצל לא יכול כמעט לצאת ממנה, כאילו הסביבה צריכה שיהיה שם למען שלמותה, כדי להרגיש טוב. להיות שעיר לעזאזל הוא מושג וחוויה המוכרת לרובנו. 

הניסיון הקליני מראה ש"הדמות המוצלת" מפתחת סגנון חיים ושאיפה פנימית מתמדת לשנות את המצב ע"י מאמצים מתמשכים להשתפר על מנת לזכות בתשומת לב וההערכה הראויים. ההערכה והקבלה הופכים לחוויה הישגית לעומת הדמות המועדפת שכמו זוכה להערכה וקבלה ללא מאמצים מיוחדים, כי כבר מעצם היותו הוא מקבל את ברכת ההורים. 

חווית "הדמות המוארת" אף היא יכולה להיות מתסכלת שכן לעיתים התחושה של אדם כזה שהוא אינו ראוי לכל הטוב הזה ולכן הוא מחפש כל חייו לגמול להורים ולרצותם, ואינו פועל מתוך עצמו ואינו עושה למען התפתחותו האישית. גם האור הזה הופך לצל במובן זה שהוא מסתיר או מטשטש את הזהות של האני האמיתי.

לחיות בצל או לחיות באור מעצבים אישיות וסגנון חיים של עיסוק מתמיד בקבלת הערכה ומאמץ לרצות ולפצות. לגדול ולחיות בצל הופכת לעיתים למעין גורל המנציח את עצמו. השאיפה להיות במקום המואר מתממשת לעיתים במאמצים כפייתיים להיות ולהיחשב מוצלח, דומיננטי, אהוב ומוערך. ניסיונות אלה לזכות במקום המואר לא בהכרח צולחים מאחר שהדימוי העצמי השלילי או הנחות רשום עמוק בפנים. אדם בצל חש שלא הולך לו בקלות ושלרוב מעדיפים ואוהבים מישהו אחר בסביבתו ולא אותו.

מתוך חווית הנחיתות הבסיסית של הילד, שתוארה ע"י אדלר, מתפתחת השאיפה לכוח ולעליונות כפיצוי, כדחף בסיסי באדם. אלבר קאמי בספרו "האדם המורד" מאיר נושא זה באופן אחר. ביחסי העבד והאדון, מעמדו של העבד הוא מצב קיומי בלתי הפיך כמעט. משאת נפשו של העבד היא להחליף תפקידים עם אדונו ולאו דווקא לשנות מן היסוד את המבנה המעמדי הזה. זה בלתי אפשרי, כנראה משום שתודעת העבד הפכה גם להוויה שלו. 

לעיתים הצל הוא כל מה שאיננו מכירים או לא מקבלים כחלק מעצמנו
אנו מבינים מכאן שלהיות בצל הופך להיות מצב קיומי בלתי פתיר וממולכד שאינו נותן עצמו בקלות לשינוי מעמיק. המטפל עשוי להיות מוטה לעיתים בעל כורחו לתפקיד של ההורה הטוב והתומך והמבין, אבל לרוב אין בכך די כדי לחלץ את המטופל מהאזור המוצל שעלול להוביל אותו לעולם של דיכאון. תפיסת הצל אצל יונג יכולה לעזור להבין את המלכוד. 

הצל לפי יונג הוא כל מה שהאדם אינו מכיר או אינו מקבל כחלק מעצמו ואישיותו. במובן זה גם התכונות הטובות באדם, שהן האור בתוכו הופכות להיות חלק מהצל בגלל שאינו מכיר בהם. אדם יכול לא לראות את היופי והחוכמה שבתוכו ובאישיותו ולזהות את אלה בקלות אצל אחרים. 

השלכת האור והצל היא תהליך בסיסי ומוכר בתיאוריה ובאנליזה היונגיאנית. בהקשר הנוכחי, ניתן להבין את חלוקת התפקידים בין ילדים במשפחה כהשלכות האור והצל של ההורים, כשהם מחלקים את החוויה הפנימית שלהם בין הילדים: הילד הזה מוצלח, וזה פחדן, וזה יש לו שתי ידיים שמאליות והאחר בעל ידי זהב. 

במסגרת טיפול פסיכולוגי יכול אדם ללמוד להכיר בתוך עצמו את האור ואת הצל שלו. הוא יכול לגלות שהאני האמיתי שלו אינו הדמות המוצלת שההורים והסביבה הדביקו לו. הוא יכול להשתחרר ממנה ולצמוח ולהיפרד מהצל שרדף אחריו כל חייו.

קטע משירו של יהודה פוליקר מבטא את הכמיהה להשתחרר מהצל:
"ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד"